בדיוק חשבתי עליך

טלפון באמצע העבודה, אני בודק, אולי זה חשוב, זו האחות מהיחידה להמשך טיפול. ישר תחושה קלה של אימה וחוסר אונים. קשה לי להגיד לא, למרות העומס, והשעות הארוכות שאני נשאר אחרי העבודה לעשות את כל מה שצריך לעשות ואף פעם אין זמן, ולחזור הביתה בהרגשה ששוב איכזבתי כי הבטחתי ש״היום אני חוזר מוקדם ונספיק לעשות..״ אז אני מתקשר כשיש לי כמה דקות. תשמע, מה אתה אומר, זה באמת חולה מסכן, עם סרטן מפושט, בדיוק חזר מבית החולים אחרי ניקור בטני, לא מקבל שום טיפול כימי, גר בישוב שלך. אני מסכים, כמובן, איך לא. טוב, אני שולחת לך במייל פרטים, תנסה ליצור קשר בהקדם, תיכף סוף שבוע והבן לוחץ שיעשו לו שוב ניקור בקרוב. אוי ואבוי, פעם אחרונה שראיתי ניקור היתה לפני כמה שנים, שוב תחושת האימה מציצה. אל תדאג, היא אומרת, אבקש מאחד הרופאים שלנו להתלוות אליך בפעם הראשונה, תראה שזה פשוט.
כמו הרבה דברים ברפואה, see one do one teach one.
אני מגיע למרפאה לחלק שני של היום, פותח מייל, רואה את המכתב ששלחה לי האחות. רושם טלפון של הבן על פתק, מכניס לכיס. היום ממשיך, מסתכל על השעון שוב בערך בשמונה וחצי, מזדרז להספיק הכל וטס הביתה. למחרת מוצא את הפתק בכיס ועם רגשות אשם מתקשר. כן דוקטור, נשמח אם תוכל להגיע היום, אולי אחרי הצהרים. מברר כתובת, רושם גם טלפון בבית ומבטיח להגיע בהקדם.
אחרי העבודה אומר לאשתי שאני מאחר, נוסע ומחפש את הבית. מוצא חניה ליד אחד הבניינים ומתחיל לחפש מספרים על הקירות. בחצר גדולה יש התקהלות של עשרות אנשים, יושבים, מדברים, שותים ואוכלים, יחסית מאוד שקט. מחשבה ראשונה- הוא נפטר, כולם באו לנחם את המשפחה, לא הודיעו לי, איך אני מוצא אותם ומה אני עושה עם עצמי? בכל זאת, שואל ילדה שעוברת ליד אם היא יודעת איפה זה מספר 6, מכוונת אותי לבנין האחרון בבלוק. עולה במדרגות, בנין ישן, ריח של בישולים לא מוכרים, מזל שיש מספרים על הדלתות כי איבדתי ספירה בקומה השלישית. דופק בהיסוס על הדלת, פותחת אשה בגיל 40 בערך, מסתכל פנימה, יושבים אנשים בסלון וצופים בטלוויזיה. תיכנס, תיכנס דוקטור, טוב שבאתי עם תיק שמזכיר רופאים. בסלון שתי בחורות צעירות, אשה מבוגרת ומישהו עטוף בשמיכה שמכסה לו את כל הגוף והראש. האורחים מפנים את השטח, נשארים אני ובני המשפחה הקרובה. אחת הבנות מקלפת את השמיכה ומופיע איש מבוגר, רזה מאוד, פנים מאורכים עם עיניים שקועות, נראה באמת מסכן. אני מציג את עצמי, מחליף כמה מילים איתו ועם אשתו ומהר מאוד שתי הבנות הצעירות משתלטות על השיחה. האבא שוקע בעצמו, נראה מנותק. אנחנו משוחחים על מצבו, הן מורידות מעט את הקול ואומרות שהוא לא יודע בדיוק מה יש לו, וירוס בבטן זה מה שאמרו לו. הבן הגדול הוא איש הקשר הרפואי של המשפחה, אח במחלקה פנימית בבילינסון, הוא יחזור יותר מאוחר. ניקור בטני אחרון הוא עבר לפני ארבעה ימים, הוציאו בערך ארבעה ליטר מהבטן ושוב הוא מתלונן על כאבים. אני בודק אותו, מיימת מרשימה, כחקטי, בצקות עד הברכיים, לפחות הריאות נשמעות נקיות. מנסה להבין מה מפריע לו פרט לבטן התפוחה, בודק איזה תרופות הוא מקבל נגד כאבים ומבטיח להגיע בעוד יום-יומיים לבצע ניקור בטני נוסף. אני מנסה להסביר בעדינות שלהערכתי לא ניתן לרפא את המחלה, ומטרת הטיפול כעת היא רק למנוע סבל. הן מחליפות מבטים. אנחנו מבינות, הן אומרות. אני משאיר להן מרשמים לטיפול נגד כאבים ונגד עצירות ונפרד מכולם. בדרך לאוטו אני מתקשר לרופא שיבוא איתי לבצע את הניקור וקובע איתו לעוד יומיים. ההתקהלות מקודם כבר התפזרה, רק עוד כמה נשים שאוספות כלי אוכל וכלב או שניים שמחפשים שאריות.
למחרת מתקשרת אלי האחות מהיחידה. תשמע, הבן דיבר איתי, הוא שואל מה בנוגע להזנה תוך ורידית, אולי אפשר יהיה לחזק אותו ולנסות בכל זאת טיפול כימי, אתה חייב לדבר איתו. אני מתקשר. אני מתחיל מהתחלה, מנסה להבין מה הוא יודע ולמה הוא מצפה. אני מבין שאי אפשר לרפא אותו, הוא אומר, אבל הוא בקושי אוכל, קשה לראות אותו ככה. אני מסביר שהזנה תוך ורידית במצבו יכולה לגרום רק לסיבוכים מיותרים. הוא מסכים. מתי אתה יכול להגיע לעשות שוב ניקור, הוא שואל, זה באמת יכול לעזור לו. אנחנו קובעים למחר.
למחרת אני מגיע עם הרופא הנוסף. הבן נמצא, משום מה הוא הרבה יותר גבוה ממה שדמיינתי. אנחנו נכנסים איתו לחדר בו אביו שוכב על מיטה. הוא מסביר לו מדוע הגענו. קדימה, קדימה, הוא מסמן לנו עם היד. הוא חיכה לזה כל היום, הבן מסביר. אנחנו מכינים את הציוד, הניקור עצמו לוקח בערך 30 שניות, והנוזל הבטני מתחיל לזרום לתוך השקיות. הרופא שהגיע איתי נפרד מאיתנו ואני נשאר לשוחח עם הבן. אני מסביר שוב על מטרת הטיפול כעת- למנוע סבל, לנסות להקל ככל הניתן.
למחרת אני מתקשר לשמוע מה המצב. היתה הקלה בכאבים, עדיין עצירות. אני מדריך את הבן לגבי טיפול מתאים וקובעים לדבר בהמשך השבוע. בימים הבאים אני נפגש עם אחת הבנות כדי לתת מרשם לתרופות לכאבים, הבן מעדכן אותי שלאביו קשה לבלוע ושהשיג לו מדבקה של מורפיום נגד כאבים מהמחלקה שעזרה מאוד.
אחרי יומיים הבן שוב מתקשר. הבטן נפוחה, אולי תבוא שוב לניקור. אני מגיע אחרי העבודה, בערב. האבא שוכב בחדר אחר, קטן יותר, רק מיטה ומקום לעמוד או לשבת לידה. הוא נראה מעורפל, בוהה באוויר בעיניים חצי עצומות. הבטן לא מאוד תפוחה, הוא לא מגיב כשאני בודק אותו. הבן מספר לי שהאחות באה בבוקר לקחת בדיקת דם, חשוב לו לעשות ספירת דם לפני הניקור לראות שיש מספיק טסיות, ולא הצליחה למצוא וריד. אולי שאנסה לתת לו קצת נוזלים, הוא כבר לא ממש שותה. אני מבין שהרבה אני כבר לא אוכל לעשות, אז אני מנסה וכמובן שלא מצליח. אין סיכוי למצוא וריד, האיש נראה גמור. הבן ואני עומדים בחדר, הוא שוכב. אני מסתכל מסביב. על הקירות תמונות שלו ושל אשתו, של הבן מתחתן. זו התמונה שהוא הכי אוהב, הבן מצביע על תמונה בשחור לבן של האבא בצעירותו. אני דווקא מסתכל על תמונה שנראית מהשנתיים האחרונות. הוא עומד ליד אשתו, איש גבוה, מרשים, עם שפם עבה, חליפה חומה, מקל הליכה מסוגנן. אני מנסה למצוא דמיון לאדם ששוכב לידי במיטה ומצליח בקושי.
עד מתי אתה רוצה להשאיר אותו בבית, אני שואל. אני לא יכול שהוא ימות בבית, הם לא יתנו לי, הוא אומר, אני אקח אותו לבית חולים. אז אני חושב שכדאי שתיקח אותו מחר, אני מציע.
עוברים כמה ימים, הבן שלי היה חולה, נשארתי איתו בבית יום אחד, עבודה מטורפת למחרת להשלים ולהספיק. אני נזכר פתאום שלא שמעתי מהם. מתקשר לבן. דוקטור, בדיוק חשבתי עליך. אנחנו יושבים שבעה, אבא נפטר לפני יומיים בבית החולים, רציתי להתקשר אליך להודיע. טוב, באמת לא הייתי בראש מעייניו, סך הכל הכרנו רק זמן קצר. לא חשוב, אני אומר, תשמרו על עצמכם, אף פעם לא ברור לי מה אומרים בסיום השיחות האלה, אני כבר אודיע לאחות מהיחידה. 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “בדיוק חשבתי עליך

  1. ZABASUSS הגיב:

    Fine writing indeed – love it

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: