מקולקל

זבולון ותמי עברו לטיפולי לפני שנתיים בערך.
זבולון, חקלאי אמיתי, בן 62, מגדל עיזים והדרים. תמי מכינה ריבות ומנהלת את הבית. זבולון מאוד התחבב עלי, תמיד מלא הומור, מחפש לסיים כל פגישה עם בדיחה. סיפור לא פשוט של סרטן עור חוזר בפנים, עבר עשרות ניתוחים, כבר כמעט אין לו אף, צלקות סביב העיניים ובמצח, הולך גם בקיץ עם חולצה ארוכה מבד מסנן קרינה.
בחלוף הזמן הכרתי גם בני משפחה נוספים, אחיו ואשתו, בנות ואחייניות, נכדים, ההורים של תמי. אתה צריך להיות גאה, הוא אמר לי יום אחד, אתה מטפל בארבעה דורות במשפחה שלנו.
לפני כשנה תמי הגיעה ואמרה שמשהו מדאיג אותה. לזבולון יש התקפים של כאבי בטן, בתדירות נמוכה של פעם במספר חודשים, שמלווים בהזעה ובחילה, נמשכים כמעט יום שלם וחולפים. זבולון פוטר אותה ב״אכלתי ארוחה כבדה, זה יעבור״. העליתי את זה בפניו, בדקתי אותו, שלחתי בדיקות דם, סונר בטן, הכל היה תקין. משום שהתדירות היתה כל כך נמוכה סיכמנו שאם זה יחזור עוד מספר פעמים נרחיב את הבירור.
אחרי מספר חודשים תמי סיפרה שזבולון יורד במשקל. הסתכלתי בתיק, איזה מסודר אני, רשמתי משקל כבר פעמיים בשנה וחצי, ויש ירידה של קילוגרם אחד. הוא לא ממש ירד במשקל, תמי, אמרתי לה. סיכמנו שנעקוב מדי פעם ונראה.
זבולון מאוד גאה במשק שלו, והזמין אותי מספר פעמים לבקר. תמיד הרגשתי לא נעים, מה עם שמירת גבולות תירצתי לעצמי. בחנוכה האחרון לקחתי חופש מספר ימים כי הילד בחופש מהגן. זבולון הגיע שבוע קודם והודיע כי נולדו גדיים חדשים ואני חייב לבוא לראות, זה מחזה מדהים. הסכמתי, והבטחתי לבוא עם הילד. עשינו סיור במשק, ראינו דיר ענקי עם המון עיזים, גדיים קטנים חמודים, עצי הדר עמוסי פרי. זבולון תיאר לנו את כל תהליך גידול הגדיים, הסביר על קטיף הפירות, ושלח אותנו הביתה עם לימונים וגבינות עיזים. אי אפשר להגיד לא, זה חלק מהעניין.
בסוף הביקור, ליד האוטו, הוא אומר שכמה ימים כואב לו בגב מימין ואם אני יכול להעיף מבט. ברור שאפשר, הגבולות קצת נפרצו אני מזהיר את עצמי שוב, אני בודק ולא מוצא כלום וקובע איתו שניפגש במרפאה אם לא יעבור.
הוא מגיע אחרי כמה ימים, זה לא עבר, חימום קצת עוזר. יש קצת רגישות על פני השרירים, אין פריחה. תקופה קצת לחוצה, עם העבודה במשק. אני מעלה אפשרות של הרפס ומציע שיסתכל אם תופיע פריחה. הכאבים לא חולפים, ההגבלה היא בעיקר בכתף. אני שולח לסונר ורואים הסתיידויות בגיד, הוא הולך לפיזיותרפיה אבל זה לא ממש עוזר. אחרי חודש תמי מגיעה ואומרת שזבולון ירד עוד 2 ק״ג במשקל. אני שולח בדיקות דם, ויש אנמיה. ב-CT רואים גידול בריאה ימנית עם גרורות לעצמות ולאדרנלים. תמי באה לקבל את הבשורה לבד, היא כבר ראתה את התשובה. פעם הבאה, היא אומרת בדמעות, כשמישהו אומר לך שהוא יורד במשקל תשלח אותו לבדיקות מוקדם יותר. אני לא יודע אם אני מחוויר או מסמיק.
זבולון התחיל טיפול כימי לפני חודשיים בערך. תמי מגיעה מדי פעם למרפאה לעדכן, אנחנו מדברים גם בטלפון, הוא צריך הפניות לבדיקות דם, אישורים לתרופות נגד כאבים, נגד בחילה, לזריקות כשהספירה הלבנה יורדת.
ביקרתי אותו פעם אחרונה לפני שבוע. כשנכנסתי הוא שכב במיטה, עיניים עצומות, פה פתוח, נראה חצי בן אדם. הוא ישחק אותה גיבור, תמי הזהירה לפני שנכנסנו. הוא מתיישב לאט, מסתובב ופונה אלי. תמי אמרה לי לא לשחק אותה גיבור, הוא אומר בחיוך.
כשאני יוצא תמי מלווה אותי. איך מתמודדים עם זה, היא שואלת, כשהבן אדם מת לך לאט מול העיניים ואתה לא יכול לעזור לו? מה אפשר לומר.
נולדו גדיים חדשים, אם אתה רוצה להביא את הבן שלך לראות, היא מציעה לפני שאנחנו נפרדים. אני מחייך במבוכה, אולי.
בדרך הביתה באוטו שמוליק קראוס שר ״יום רודף יום״.

מודעות פרסומת

בדיוק חשבתי עליך

טלפון באמצע העבודה, אני בודק, אולי זה חשוב, זו האחות מהיחידה להמשך טיפול. ישר תחושה קלה של אימה וחוסר אונים. קשה לי להגיד לא, למרות העומס, והשעות הארוכות שאני נשאר אחרי העבודה לעשות את כל מה שצריך לעשות ואף פעם אין זמן, ולחזור הביתה בהרגשה ששוב איכזבתי כי הבטחתי ש״היום אני חוזר מוקדם ונספיק לעשות..״ אז אני מתקשר כשיש לי כמה דקות. תשמע, מה אתה אומר, זה באמת חולה מסכן, עם סרטן מפושט, בדיוק חזר מבית החולים אחרי ניקור בטני, לא מקבל שום טיפול כימי, גר בישוב שלך. אני מסכים, כמובן, איך לא. טוב, אני שולחת לך במייל פרטים, תנסה ליצור קשר בהקדם, תיכף סוף שבוע והבן לוחץ שיעשו לו שוב ניקור בקרוב. אוי ואבוי, פעם אחרונה שראיתי ניקור היתה לפני כמה שנים, שוב תחושת האימה מציצה. אל תדאג, היא אומרת, אבקש מאחד הרופאים שלנו להתלוות אליך בפעם הראשונה, תראה שזה פשוט.
כמו הרבה דברים ברפואה, see one do one teach one.
אני מגיע למרפאה לחלק שני של היום, פותח מייל, רואה את המכתב ששלחה לי האחות. רושם טלפון של הבן על פתק, מכניס לכיס. היום ממשיך, מסתכל על השעון שוב בערך בשמונה וחצי, מזדרז להספיק הכל וטס הביתה. למחרת מוצא את הפתק בכיס ועם רגשות אשם מתקשר. כן דוקטור, נשמח אם תוכל להגיע היום, אולי אחרי הצהרים. מברר כתובת, רושם גם טלפון בבית ומבטיח להגיע בהקדם.
אחרי העבודה אומר לאשתי שאני מאחר, נוסע ומחפש את הבית. מוצא חניה ליד אחד הבניינים ומתחיל לחפש מספרים על הקירות. בחצר גדולה יש התקהלות של עשרות אנשים, יושבים, מדברים, שותים ואוכלים, יחסית מאוד שקט. מחשבה ראשונה- הוא נפטר, כולם באו לנחם את המשפחה, לא הודיעו לי, איך אני מוצא אותם ומה אני עושה עם עצמי? בכל זאת, שואל ילדה שעוברת ליד אם היא יודעת איפה זה מספר 6, מכוונת אותי לבנין האחרון בבלוק. עולה במדרגות, בנין ישן, ריח של בישולים לא מוכרים, מזל שיש מספרים על הדלתות כי איבדתי ספירה בקומה השלישית. דופק בהיסוס על הדלת, פותחת אשה בגיל 40 בערך, מסתכל פנימה, יושבים אנשים בסלון וצופים בטלוויזיה. תיכנס, תיכנס דוקטור, טוב שבאתי עם תיק שמזכיר רופאים. בסלון שתי בחורות צעירות, אשה מבוגרת ומישהו עטוף בשמיכה שמכסה לו את כל הגוף והראש. האורחים מפנים את השטח, נשארים אני ובני המשפחה הקרובה. אחת הבנות מקלפת את השמיכה ומופיע איש מבוגר, רזה מאוד, פנים מאורכים עם עיניים שקועות, נראה באמת מסכן. אני מציג את עצמי, מחליף כמה מילים איתו ועם אשתו ומהר מאוד שתי הבנות הצעירות משתלטות על השיחה. האבא שוקע בעצמו, נראה מנותק. אנחנו משוחחים על מצבו, הן מורידות מעט את הקול ואומרות שהוא לא יודע בדיוק מה יש לו, וירוס בבטן זה מה שאמרו לו. הבן הגדול הוא איש הקשר הרפואי של המשפחה, אח במחלקה פנימית בבילינסון, הוא יחזור יותר מאוחר. ניקור בטני אחרון הוא עבר לפני ארבעה ימים, הוציאו בערך ארבעה ליטר מהבטן ושוב הוא מתלונן על כאבים. אני בודק אותו, מיימת מרשימה, כחקטי, בצקות עד הברכיים, לפחות הריאות נשמעות נקיות. מנסה להבין מה מפריע לו פרט לבטן התפוחה, בודק איזה תרופות הוא מקבל נגד כאבים ומבטיח להגיע בעוד יום-יומיים לבצע ניקור בטני נוסף. אני מנסה להסביר בעדינות שלהערכתי לא ניתן לרפא את המחלה, ומטרת הטיפול כעת היא רק למנוע סבל. הן מחליפות מבטים. אנחנו מבינות, הן אומרות. אני משאיר להן מרשמים לטיפול נגד כאבים ונגד עצירות ונפרד מכולם. בדרך לאוטו אני מתקשר לרופא שיבוא איתי לבצע את הניקור וקובע איתו לעוד יומיים. ההתקהלות מקודם כבר התפזרה, רק עוד כמה נשים שאוספות כלי אוכל וכלב או שניים שמחפשים שאריות.
למחרת מתקשרת אלי האחות מהיחידה. תשמע, הבן דיבר איתי, הוא שואל מה בנוגע להזנה תוך ורידית, אולי אפשר יהיה לחזק אותו ולנסות בכל זאת טיפול כימי, אתה חייב לדבר איתו. אני מתקשר. אני מתחיל מהתחלה, מנסה להבין מה הוא יודע ולמה הוא מצפה. אני מבין שאי אפשר לרפא אותו, הוא אומר, אבל הוא בקושי אוכל, קשה לראות אותו ככה. אני מסביר שהזנה תוך ורידית במצבו יכולה לגרום רק לסיבוכים מיותרים. הוא מסכים. מתי אתה יכול להגיע לעשות שוב ניקור, הוא שואל, זה באמת יכול לעזור לו. אנחנו קובעים למחר.
למחרת אני מגיע עם הרופא הנוסף. הבן נמצא, משום מה הוא הרבה יותר גבוה ממה שדמיינתי. אנחנו נכנסים איתו לחדר בו אביו שוכב על מיטה. הוא מסביר לו מדוע הגענו. קדימה, קדימה, הוא מסמן לנו עם היד. הוא חיכה לזה כל היום, הבן מסביר. אנחנו מכינים את הציוד, הניקור עצמו לוקח בערך 30 שניות, והנוזל הבטני מתחיל לזרום לתוך השקיות. הרופא שהגיע איתי נפרד מאיתנו ואני נשאר לשוחח עם הבן. אני מסביר שוב על מטרת הטיפול כעת- למנוע סבל, לנסות להקל ככל הניתן.
למחרת אני מתקשר לשמוע מה המצב. היתה הקלה בכאבים, עדיין עצירות. אני מדריך את הבן לגבי טיפול מתאים וקובעים לדבר בהמשך השבוע. בימים הבאים אני נפגש עם אחת הבנות כדי לתת מרשם לתרופות לכאבים, הבן מעדכן אותי שלאביו קשה לבלוע ושהשיג לו מדבקה של מורפיום נגד כאבים מהמחלקה שעזרה מאוד.
אחרי יומיים הבן שוב מתקשר. הבטן נפוחה, אולי תבוא שוב לניקור. אני מגיע אחרי העבודה, בערב. האבא שוכב בחדר אחר, קטן יותר, רק מיטה ומקום לעמוד או לשבת לידה. הוא נראה מעורפל, בוהה באוויר בעיניים חצי עצומות. הבטן לא מאוד תפוחה, הוא לא מגיב כשאני בודק אותו. הבן מספר לי שהאחות באה בבוקר לקחת בדיקת דם, חשוב לו לעשות ספירת דם לפני הניקור לראות שיש מספיק טסיות, ולא הצליחה למצוא וריד. אולי שאנסה לתת לו קצת נוזלים, הוא כבר לא ממש שותה. אני מבין שהרבה אני כבר לא אוכל לעשות, אז אני מנסה וכמובן שלא מצליח. אין סיכוי למצוא וריד, האיש נראה גמור. הבן ואני עומדים בחדר, הוא שוכב. אני מסתכל מסביב. על הקירות תמונות שלו ושל אשתו, של הבן מתחתן. זו התמונה שהוא הכי אוהב, הבן מצביע על תמונה בשחור לבן של האבא בצעירותו. אני דווקא מסתכל על תמונה שנראית מהשנתיים האחרונות. הוא עומד ליד אשתו, איש גבוה, מרשים, עם שפם עבה, חליפה חומה, מקל הליכה מסוגנן. אני מנסה למצוא דמיון לאדם ששוכב לידי במיטה ומצליח בקושי.
עד מתי אתה רוצה להשאיר אותו בבית, אני שואל. אני לא יכול שהוא ימות בבית, הם לא יתנו לי, הוא אומר, אני אקח אותו לבית חולים. אז אני חושב שכדאי שתיקח אותו מחר, אני מציע.
עוברים כמה ימים, הבן שלי היה חולה, נשארתי איתו בבית יום אחד, עבודה מטורפת למחרת להשלים ולהספיק. אני נזכר פתאום שלא שמעתי מהם. מתקשר לבן. דוקטור, בדיוק חשבתי עליך. אנחנו יושבים שבעה, אבא נפטר לפני יומיים בבית החולים, רציתי להתקשר אליך להודיע. טוב, באמת לא הייתי בראש מעייניו, סך הכל הכרנו רק זמן קצר. לא חשוב, אני אומר, תשמרו על עצמכם, אף פעם לא ברור לי מה אומרים בסיום השיחות האלה, אני כבר אודיע לאחות מהיחידה. 

יצאתי מטיפול אצל השיננית

יצאתי מטיפול אצל השיננית ובדרך החוצה עברתי ליד חנות אבנים, ונזכרתי שהחנות שייכת למטופלת שלי, גברת כהן, בת 48, סכרתית וכלל לא מאוזנת שמועמדת לניתוח מעקף קיבה. בעלה סיפר לי שיש לה שם חנות, ושאני ״חייב להיכנס בהזדמנות״. אז נכנסתי להגיד שלום. החנות היתה ריקה, עם שלטים של ״מכירת חיסול״ בפתח ורק היא ישבה על כיסא גבוה ליד הדלפק. היא חייכה ונראה ששמחה לראות אותי, אז שאלתי מה נשמע ואיך מתקדם עם התכנונים לקראת הניתוח. זכרתי שהיא כחודשיים אחרי שבר מורכב בקרסול ושרק לאחרונה חזרה לעבוד, ושמחתי שהיא נראית מאוששת ולא כאובה בשעה מאוחרת של יום העבודה. היא סיפרה שהיא הולכת בקרוב להרצאה במחלקה המנתחת, יחד עם עוד מספר מועמדים לניתוח, ושאם תקבל אישור בועדה הניתוח ודאי יתבצע בחודשיים הקרובים.
גברת כהן אינה חולת הסכרת הרגילה- ללא עודף משקל, סכרת מזה כ-10 שנים, המוגלובין מסוכרר סביב 12, ללא פגיעה באיברי מטרה, מטופלת באינסולין בכמויות גדולות, ללא כל שיפור עם תרופות פומיות, מעכבי DPP4 או אנלוגים של GLP-1, במעקב רופא סכרת מהמובילים בתחום בארץ. נראה כי אין מדובר בסכרת סוג 1 או MODY. כעת האופציה היחידה שנשארה על הפרק היא ניתוח בריאטרי של מעקף קיבה ותריסריון, במחשבה כי השינויים ההורמונליים יגרמו, בעזרת השם, להעלמות המחלה.
היתה לנו שיחה מאוד נעימה, ומשום שלא מיהרתי במיוחד והחנות היתה ריקה החלטתי לשאול מה שלום בעלה. מר כהן, בן 45, עובד כטכנאי של תחנות דלק- עבודה פיזית קשה, נסיעות כל היום. מר כהן סובל מעודף משקל, כולסטרול גבוה, סכרת לא מאוזנת, מעשן כבד. מאז שעבר לטיפול אצלי אני מנסה, ללא הצלחה גדולה, לאזן את הסכרת עם מספר תרופות. הדבר היחיד שהצלחתי בו עד כה הוא איזון לחץ הדם שלו. הוא לא אוכל מסודר, חטיפים ומזון מהיר במהלך היום ו״טורף״ ברגע שמגיע בערב הביתה. אשתו סיפרה לי בעבר שהוא מאוד עצבני, בייחוד כשערכי הסוכר שלו עולים מעל 300. עם מספר תרופות, חלקן גם יקרות, שהרגשתי מעט לא נוח לרשום אחרי שהבנתי שמצבם הכלכלי לא מזהיר, ההמוגלובין המסוכרר לא ירד מ-10. 
בפגישתנו האחרונה הצלחתי לשכנע אותו להתחיל בזריקות אינסולין ארוך טווח. הנושא עלה מספר פעמים בפגישותינו, אך הוא מאוד התנגד כי מאוד חושש מזריקות ולא רואה עצמו מזריק כמו אשתו. כעת גברת כהן מדווחת לי שהוא מסתדר לא רע עם הזריקות ושיש שיפור ניכר בערכי הסוכר בבוקר, אבל שזה מאוד תלוי במה שהוא אוכל. ״בעלי מאוד אוהב לאכול, כל החיים שלו הם סביב אוכל, זו אחת ההנאות היחידות שלו״, היא מספרת, ״הוא אוכל כשהוא עצבני, אוכל כשהוא מתרגש או מתוח, אוכל כדי להירגע ולהרגיש יותר טוב לגבי כל דבר שקורה לו בחיים. הוא אוכל גם הרבה בלילה״. היא מנחה אותו לגבי כמויות האינסולין ולגבי המעקב. ״כעת הוא כבר מזריק 14 יחידות בלילה. יש בקרים שהוא מתעורר עם סוכר סביב 100 ואם הוא אכל בלילה זה יכול גם להיות 250 ויותר, ואז כל היום נראה אחרת. הכי קל זה להעלות את כמות האינסולין, אבל זה לא יעזור לו לשנות את צורת האכילה שלו. הוא בדיוק הטיפוס שיעלה ויעלה את כמויות האינסולין וימשיך לזלול״. ״במקרה שהארוחה העיקרית שלו היא בערב אפשר לנסות לתת לו זריקה בודדת של אינסולין מהיר״, אני מציע. ״ואז הוא יתחיל לעלות במשקל; אני עליתי יותר מ-10 ק״ג כשהזרקתי אינסולין מהיר״, היא מחזירה. אני מהנהן ולא מתווכח- היא כנראה צודקת. ״הוא הולך איתך לפגישות עם רופא הסכרת?״, אני שואל. ״ודאי, תמיד״, היא עונה. ״והוא חשב פעם להתייעץ איתו בנוגע לעצמו?״ אני שואל בחיוך. היא מחייכת חזרה. ״אני חולת הסכרת, לא הוא. אני מקבלת אינסולין, אני עושה בדיקות, הוא נוזף בי כשאני לא מקפידה על הטיפול או על המעקב. הוא לא רואה את עצמו בתור חולה. הוא יודע שהבדיקות שלו לא טובות, הוא יודע שהוא מזיק לעצמו בצורת האכילה שלו, בעישון, אבל זה לא מגיע לידי יכולת לשנות משהו. הוא בדיוק האדם בסיכון להתקף לב, אתה חושב שאני לא רואה את זה? ובגיל צעיר, בקרוב. אנחנו עושים לו את המוות בבית לגבי הסיגריות. הוא נישואים שניים שלי, אני מבוגרת ממנו ב-3 שנים. אני צוחקת איתו שלקחתי לי בעל צעיר שיטפל בי כשאני אזדקן, ובקצב הזה אני אצטרך לטפל בו. אבל זה לא באמת מצחיק״.
לא, זה לא מצחיק בכלל. זה מאוד עצוב.
מישהו נכנס לחנות, היא מספרת לו שאני מזכיר לה את הפיזיותרפיסט מהמכון שמעל החנות, כשראתה אותו חשבה שהוא אח שלי. הם צוחקים. אנחנו נפרדים.
בדרך הביתה אני מרגיש שאני צריך לכתוב לעצמי משהו, כדי לא לשכוח.